כנס הנשיאים בירושלים

באוקטובר 2009 הוזמן שרי שרי ראווי שנקר, מייסד ארגון ART OF LIVING הבינלאומי, כדובר ראשי בכנס הנשיאים בירושלים.

שרי שרי רואיין ע"י דן שילון,

להלן תרגום הראיון:

שילון: אתה בטח מאוד מאוכזב בתקופה זו.

ראווי שנקר: אני נראה מאוכזב?

ש: העולם לא הולך בדרכך

ר: יש לי סבלנות והתמדה.

ש: בן כמה אתה?

ר: אתה יכול לנחש?

ש: יש לך סבלנות, העולם משמיד את עצמו. אתה לא חושב כך?

ר: קצת מעל חמישים. אבל עדיין יש לי כמה שנים. אני בטוח. בגלל שכולם רוצים שלום. זה צורך מולד של אנשים. אבל הם לא יודעים איך להיפטר מהרגשות והנטיות השליליות. כעס, תסכול. החינוך הזה דרוש כיום בעולם. ללמד אנשים איך לשחרר את השליליות, את העבר, ולהתקדם לעבר העתיד.

ש: אתה מצוטט כאחד שמודד הצלחה ע"י החיוך שלך. ואתה מחייך כל הזמן. אז אתה סיפור הצלחה. אבל זה נכון לגבי העולם. העולם לא מחייך.

ר: אני יודע שיש הרבה עבודה שצריך לעשות. אתה יודע, יש עבודה לאנשי הרפורמה. יש רופאים בעולם והם צריכים לטפל בחולים. אם הרופאים גם ייחלו אז אין תקווה לחולים. אפילו אם אנחנו מעט אנשים, כאשר אנחנו מאבדים את החיוך שלנו אנחנו לא יכולים להביא חיוך לפניהם של אחרים, לכן אנחנו צריכים להיות ממוקדים. אנחנו צריכים לעבוד קשה כדי להחזיר את החיוך לפנים של כולם.

ש: כשאתה אומר בואו נעצור את העולם לשעה למשך 00 ימים. למה אתה מתכוון?

ר: לעצור את המינד שלנו. תעצור את המינד. אתה יודע שהוא במרוץ. כל הזמן חושב על העבר, העתיד. אנחנו כועסים על העבר, חרדים לעתיד. לקבל נקודת מבט רעננה על העולם, על המצב, אתה צריך להתעורר ולראות. כמו שמהטמה גהנדי נהג לומר. הוא לעולם לא הסתובב אחורנית להסתכל, הוא היה אומר בואו נראה מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו ולעתיד. זה נותן הרבה אנרגיה ואומץ ומעלה אותך למעלה מהאפר. אפילו כשיש אפר מסביבך.

ש: והכל התחיל בהודו?

ר: בדיוק. אולי גם בחלקים אחרים של העולם.

ש: אני תוהה. כל כך הרבה מילדינו הולכים כיום להודו. מדוע? מדוע הם כל כך מוקסמים?

ר: אתה יודע. להודו יש היסטוריה ארוכה של התעלות רוחנית. כשאתה רואה שהכל מתמוטט ואין תקווה. והדיכאון מתחיל. יש חזון של משהו גבוה יותר, והאפשרויות, הכח במחשבות שלך, הכח במינד שלך. ואיך שאתה יכול ליצור את המציאות שלך ולהתקדם בכיוון הזה. זה לא חייב להתחיל מייד, מחר. אבל החזון תמיד מסיע אותך קדימה.

ש: אתה מוכר כאחד שמנסה לגשר בין עולם הפוליטיקה לעולם העסקים. האם ניתן בכלל לגשר ביניהם?

ר: אתה יודע, בבסיס אנחנו כולנו בני אדם. יש אנושיות בכולם. ואני מרגיש שאנשי הרפורמות, המושלים והספקים כולם צריכים לעבוד יחדיו. רק אז החברה יכולה להתאחד.

ש: אתה לא קצת מודאג מהערבוב של פוליטיקאים ואנשי עסקים. לפעמים זה מביא שחיתות. אנחנו מכירים את זה פה, מכירים את זה בארצות אחרות.

ר: בכל מקום. אפילו בהודו. יש הרבה שחיתות. שחיתות מתחילה היכן שתחושת השייכות נגמרת. אתה מצייר מעגל של שייכות סביבך והשחיתות שלך מתחילה רק אחריו. פוליטיקאים צריכים להיות יותר רוחניים. רוחניות אני מתכוון להרגיש יותר שייכים לאנשים. אתה יודע, גהנדי נתן לנו במאה הזאת בדיוק את השיעור הזה. הוא היה אדם רוחני ופוליטיקאי גם. הייתה לו תחושת הקרבה. אני לא רוצה כלום בשבילי, אבל אני רוצה בשביל עמי. הלך הרוח הזה יורד כיום. לכן אנחנו מרגישים את השחיתות הזאת והעסקים הלא אתיים צצו. אנחנו צריכים להשריש כנגד מערכת הערכים הללו. גם בעסקים, מכיוון שלעסקים עמוד השדרה הוא האמון ואם האמון נשבר העסקים... מה שראינו ב 00 החודשים האחרונים. עברו כמעט 00 שנים בשביל שהקומוניזם ייפול. לקח פחות מ 00- חודשים בשביל שהקפיטליזם ייפול. והסיבה היא שהתעלמנו ממערכת הערכים. אתיקה. התעלמנו מערכים אנושיים של אכפתיות ושיתוף. מסירות ודבקות. את הערכים האלו אנחנו צריכים להשריש בדור הצעיר. הצעירים, בעצם מאוד מוכנים לכך ורוצים את זה. מה שהם רואים בדורות המבוגרים יותר, שהם כאילו רצים על הליכון, לא מגיעים לשום מקום.

ש: מה לא טוב בעריצים והמנהיגות היום? אולי גם המנהיגות שלנו?

ר: הייתי אומר שתחושת השייכות מתכווצת. יש יותר גישה אנוכית של רווח עצמי מאשר הקרבה למען המטרה. החזון והשליחות מאוד חסרים.

ש: אמרת פעם שהסליחה היא התרופה. האם זו נוסחה לשלום בין ישראל לערבים?

ר: לשחרר את העבר ולמצוא עתיד חדש. מעצמאות לתלות הדדית. עצמאות הייתה הסיסמא בתקופת העבר. כולם רצו עצמאות כדי שהם יוכלו לשגשג. אבל היום שגשוג לא מגיע מעצמאות, הוא מגיע מהבנה של התלות ההדדית. אם החינוך הזה היה מגיע לאנשים. ובנוסף יש משבר זהות. הדבר העיקרי שבן אדם חושב הוא אני נוצרי, אני מוסלמי, אני הינדו או בודהיסטי. אלו שהם לא, אינם שייכים לי. הם נראים כמו אויבים. הם צריכים לשנות את החשיבה כך שלפני הכל אנחנו כולנו בני אדם. אח"כ אנחנו שייכים למין נקבה או זכר, אח"כ הזהות השלישית היא אני שייך לדת הזאת או הזאת, אח"כ הלאום. אם סדר העדיפויות של הזהות העצמית הוא במקום הנכון, אני חושב שינתן לפתור קונפליקטים יותר בקלות.